מה יש בה, בשלי יחימוביץ?
במהלך השנים, עוד כשהייתה שדרנית ברדיו, ובעיקר בשבועות האחרונים לקראת הבחירות לראשות מפלגת העבודה, יצא לי לדבר עם לא מעט נשים שאיך לומר? לא אוהבות את שלי יחימוביץ. למה? זהו. אף אחת לא ידעה לשים את האצבע על משהו אחד שיכול היה לתת סיבה הגיונית.
מה כולנו רוצות, כנשים? להיות חזקות, עצמאיות, דעתניות, אמיצות, משפיעות- מועצמות קוראים לזה היום, נכון?
נראה כי שלי נחנה בכל אלה-
אישה חזקה ועצמאית, אשר לא פחדה ללכת עם הלב שלה, לעזוב בית ולדאוג לעצמה, כאשר חשבה שזה מה שהיא צריכה לעשות.
אישה דעתנית, אשר אפשר להסכים איתה או לא, אבל אי אפשר להתווכח עם הדעתנות שלה. יש לה אג'נדה, היא מאמינה בה והיא הולכת בדרכה.
אישה אמיצה, אשר קמה יום אחד, עזבה מקצוע נחשב והחליטה לצאת לדרך חדשה- גברית, כוחנית, קשה. גם כעיתונאית העזה לגעת בנושאים ולשאול שאלות מתריסות שלא לכולם היה את האומץ לשאול.
אישה משפיעה, אשר כל הבחירות המקצועיות שלה סובבות סביב השפעה חברתית.
שלי משמיעה את הקול שלנו כנשים- אולי הקול שכל אחת מאיתנו הייתה רוצה להשמיע, אולי הקול שאנחנו לא מעיזות להוציא.
יש בה הכול כדי שנאהב אותה, כדי שנעריץ אותה על פריצת הדרך שלה ובכל זאת-
יש בה, בשלי, משהו שמעורר כל כך הרבה אנטגוניזם דווקא אצלנו, הנשים. לגברים הרבה יותר קל איתה- לשמוע אותה, להסכים איתה, להעריך את דרכה. אי אפשר לטעון שהיא בר רפאלי ובגלל זה גברים נוהים אחריה, לא. הם רואים את הדרך, קולטים את הכוח שלה ומאמינים בה.