המאמר הפעם עוסק בשילוב של עצמאות והתבגרות, כיצד לפתח בילדים ובמתבגרים אחריות תוך שיפור התקשורת הבינאישית במשפחה. והבונוס: מחקרים הראו שהשגרה המשפחתית הפשוטה של ארוחת ערב משותפת נקשרה לא רק לדיווח עצמי של הסתגלות בקרב בני הנוער אלא גם להישגיהם בבית הספר...

באחד מסופי השבוע, שלאחר יום העצמאות, הוזמנו כהורים לצפות בהצגה עדים של אלכוהול. ההצגה מעלה את סיפורו של עמי שבתו בת ה- 17.5 תיעדה את חבריה, קבוצת מתבגרים, כולם בני טובים, בסוף שבוע אחד רווי אלכוהול שמסתיים בטרגדיה. בהצגה צפו ילדי כיתות ז' ו-ח' והוריהם, מעט מדי הורים לטעמי, אולי היו כאלה שחשבו שזה עדיין רחוק מילדיהם, ולהם אני ממליצה כאימא לכו ובדקו את יומן השוטר התורן של זיכרון יעקב בערב יום העצמאות, תתפלאו ואולי לא, לגלות שגם בכיתה ז' יש שימוש באלכוהול.

מעבר ללבטים, שעמי מציג כמי שעסק בפרסום והשפיע במשך שנים על צעירים לצרוך משקאות אלכוהוליים, וכעת מתמודד עם הסכנה הגדולה בלהיות טוב בעבודתך ולשלם את המחיר היקר ביותר, עולה מתוך העלילה שאלה גדולה - למה חבורה של צעירים שמוצאת את עצמה לפתע במצב חרום, במצוקה אמתית לא פונה להורים?

יש שיאמרו זהו גיל ההתבגרות, הם (המתבגרים) חושבים שהם יודעים הכול, מתרחקים, מתנסים, מסתכנים, מתמרדים, נכון הרבה נאמר על גיל ההתבגרות, הילדים יוצאים לעולם כדי לחקור, לחפש ולגבש את הזהות האישית שלהם. אבל לאחרונה מחקרים בתחום ההתפתחות בשילוב חקר המוח הגיעו למסקנות מדהימות. זוהו האזורים במוח שאחראים על תחושת הסכנה, על חיפוש אחר אתגרים וסכנות והאזורים שאחראים על יכולת בקרה, על אומדן הסכנה וריסון התנהגויות מסוכנות, ומה מסתבר?

החלק שאחראי על תחושת הריגוש והסכנה מגיע לשיאו סביב גיל 18 ואילו החלק במוח שאמור לפקח ולבקר ולאמוד את הסכנה מגיע לשיאו רק סביב גיל 26. מה קיבלנו? מתבגרים ואנשים בבגרות המוקדמת שמחפשים ריגושים ואדרנלין בכל מקום, אבל לא לגמרי אחראים, לא לגמרי יכולים למתן ולרסן את ההתנהגות שלהם, לא יכולים לאמוד נכונה את הסכנה, לפחות כך אומר המחקר.

בהרצאות מול הורים אני הרבה פעמים שואלת מה המשאלה שלהם עבור ילדם וכמעט תמיד התשובה שיהיה מאושר, שיהיה אדם טוב ושיהיה עצמאי. אם תשאלו מתבגר מה צריך בכדי שיהיה מאושר הוא יגיד שרק תתנו לו לישון עד הצהריים, להיפגש עם חברים עד אור הבוקר. ומה יגרום לו להיות טוב, הוא יודע הכי טוב מה טוב בשבילו, להיות עם קבוצת השווים שלו, להיות נדיב לחבריו, קשוב להם, לעזור לחבר .. ועצמאי, הוא מאוד עצמאי כשהוא קם כשמתחשק לו, הולך לישון כשמתחשק לו, לומד כשמתאים לו, לוקח את מפתחות הרכב לסיבוב קצר (לפעמים גם לפני הרישיון) ללא רשות, אולי גם שותה מארון המשקאות הביתי... למען האמת כל המשאלות האלה טובות ונכונות אבל אם הן לא מלוות במשאלה אחת נוספת של לגדל נער/ה אחראי, הן נוטות להיות מנוצלות גם לכיוונים הפחות טובים של החיים. אז מה עושים?

בשלב הראשון שבו עם ילדכם, דברו איתם על המושג אחריות, מה זה עבורם? איך זה בא לידי ביטוי בעולמם? ומה זו אחריות עבורכם? גם אם התשובות לא ימצאו חן בעינכם זה לא מקום להתווכח או לשפוט את התשובות שתשמעו. קודם כל קחו אתם אחריות, אם הילד שלכם עדיין לא הפנים את המושג אחריות כפי שאתם רואים לנכון זה בגלל שעוד לא עבדתם איתו על כך.

אחריות מתחילה בדברים קטנים בבית, תנו לילדים שלכם משימות, מטלות שקשורות לניהול הבית, אל תפחדו, זה לא ניצול, גם אם יש לכם כסף לעוזרת במשרה מלאה, עדיין תנו לילדכם לבחור תפקיד משמעותי בבית למשל:  אחראי מיחזור, תכנון חופשה משפחתית, להוציא אח קטן מהגן, טיפול בבע"ח, פינוי מדיח ואפילו פיזור גלילי נייר טואלט בשירותים מתאים כמשימה לבני 4ומעלה.

ולמה זה חשוב? לילדים/ מתבגרים כשיש להם משימה, יש גם אחריות, וכשיש אחריות יש להם משמעות לחיים.

בשלב השני מצאו זמן לבלות עם ילדכם, בשיחה על תחביב משותף, סרט טוב, בית קפה, קניות ועוד, אחד על אחד ובעיקר כמשפחה, כי זה מה שהם הכי צריכים, גם אם הם אומרים "ההורים שלי לא מעניינים אותי". מחקר נוסף שנערך בארה"ב (לייטר ולייטרדנס , 2005) בדק את תופעות הלוואי של תרבות השפע על ילדים, ממצאיו העיקריים מצביעים על קשר בין שימוש בחומרים ממכרים בקרב בני נוער אמידים לבין המאמצים שלהם להתמודד עם חרדה, דכאון, ניכור מההורים ועוד. גורם שלילי זה, של שימוש בחומרים ממכרים נוטה להיות קבוע לאורך זמן ולא לחלוף מיד לאחר שנות ההתבגרות. מסתבר שעושר משפחתי לא מעניק באופן אוטומטי חוכמה, מסוגלות הורית וקור רוח למרות שילדיהם נהנים מהעושר וללא ספק זוכים בהטבות רבות יש גם באופן ברור סיכון ואיומים על הרווחה הפסיכולוגית ואושרם של הילדים. ההנחה הייתה שהורים בעלי הכנסה גבוהה נגישים יותר לילדיהם מאשר הורים בעלי הכנסה נמוכה, אבל הממצאים הראו אחרת.  במחקר נבחנו 7 מימדים בעזרתם מגדירים הילדים את הורות: קרבה לאם, קרבה לאב, ערכי הורים המדגישים יושרה, הורות ביקורתית, ציפיות הורים, חוסר בפעילות אחה"צ וארוחת ערב משפחתית. 

התוצאות חשפו את המשמעות הייחודית והמפתיעה שיש לארוחת ערב עם לפחות אחד מההורים, ברוב הערבים. נתגלו קווי דמיון מדהימים בנוגע לארוחות משפחתיות בקרב משפחות אמידות שיכלו בקלות לארגן זמן פנוי לארוחה לבין משפחות קשות יום שנאלצות להתמודד עם הישרדות יומיומית בתנאי עוני.

ולסיום אפילו לאחר ששת המימדים האחרים של ההורות (כולל קרבה רגשית לאם ולאב) שנלקחו בחשבון, השגרה המשפחתית הפשוטה של ארוחת ערב משותפת נקשרה לא רק לדיווח עצמי של הסתגלות בקרב בני הנוער אלא גם להישגיהם בבית הספר.

המסקנה: שבו לאכול עם ילדכם, קבעו מפגש משפחתי ביום קבוע ושימו לב שכל מה שצריך זה להקשיב, מדי פעם לשאול שאלות הבהרה, לא לשפוט אותם, לא לבקר, לשתף ברגשות שלכם, לשאול האם הם רוצים את עצתכם לפני שאתם מנחיתים אותה עליהם.

אני יודעת, מניסיון שהעצות האלה לא קלות ליישום, לכולנו יש בהתנהגות טייס אוטומטי שמחזיר אותנו למשפטים של הורינו שהבטחנו שלא נאמר לילדנו והנה אנחנו בכל זאת אומרים, אבל נסו מדי פעם ברוח טובה לנהל שיחה אחרת, לאמץ חלק מהעצות ולאט לאט להביא את השינוי החיובי. 

ולסיום רוצים שהילד יתקשר? תנו לו הרגשה שאתם שם עבורו נותנים לו גיבוי גם במקרה שיטעה. אמרו לו שגם אם תכעסו אתם תמיד תהיו שם למענו ותאהבו אותו, זה מסר חשוב. אם החבורה בהצגה עדים של אלכוהול הייתה מתקשרת לאחד מההורים הכול היה נגמר אחרת. חומר למחשבה.